1. המבקש נפגע בתאונת דרכים, אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי גם כתאונת עבודה.
בעקבות פנייתו של המבקש למוסד לביטוח לאומי, קבעה הוועדה הרפואית של המוסד לתובע נכות צמיתה בשיעור של 100%, מתוכם 20% בתחום הנפשי.
המבקש הגיש תביעתו לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. לאחר תחילת שמיעת הראיות נענה בית המשפט לבקשתו, ומינה ביום 8.4.02 מומחית בתחום השיקום.
2. ביום 18.3.03 עתר המבקש לבית המשפט בבקשה למנות פסיכיאטר, על מנת שזה יבדוק את המבקש ויתן חוות דעתו, בטרם תינתן חוות דעתה של המומחית. ביסוד בקשה זו, כך התברר, עמדה פנייתה של המומחית בתחום השיקום, שביקשה להסתייע בחוות דעת פסיכיאטרית לצורך מתן חוות דעתה שלה.
בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ענת ברון) דחה את הבקשה (להלן: ההחלטה הראשונה). נקבע כי משבחר המבקש כי נכותו תקבע לפי סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), שוב אין הוא רשאי לבקש מינוי מומחה רפואי לפי סעיף 6א' לחוק, אלא בדרך של בקשה להבאת ראיות לסתור. בקשה כזו, כך צויין, לא הוגשה. בית המשפט הוסיף ופסק כי המבקש אינו יכול לסמוך את בקשתו על תקנה 9 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986 (להלן: תקנות הפיצויים), שכן אין בסמכות מומחה שמונה מטעם בית המשפט, להורות על מתן חוות דעת רפואית שלא בתחום מומחיותו.
לאור האמור נדחתה הבקשה, ובית המשפט הורה למומחית בתחום השיקום ליתן את חוות דעתה בהתאם למינוי שניתן לה. יחד עם זאת, הורה בית המשפט, בהסכמת המשיבים, להמציא למומחית את חוות דעת המומחה, שעמדה בבסיס קביעת נכותו הרפואית של המבקש בתחום הפסיכיאטרי על ידי המוסד לביטוח לאומי. יצוין כי מדובר בחוות דעת של ממש, ולא בפרוטוקול ועדה רפואית המציין אחוזי נכות בלבד.
3. לאחר שהוגשה חוות דעת המומחית, שב המבקש ופנה לבית המשפט בבקשה להבאת ראיות לסתור ולמינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי. לחלופין, נתבקש מינויו של "מומחה פסיכיאטרי בשאלות השיקומיות".
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה על שתי חלופותיה (להלן: ההחלטההשניה). לעניין החלופה הראשונה קבע בית המשפט, כי לא חלה החמרה במצבו הנפשי של המבקש, המצדיקה להתיר לו הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי. לעניין החלופה השניה נפסק, כי אין מקום למינוי מומחה כמבוקש, שכן המומחית הסתמכה, בין השאר, על חוות דעת המומחה מטעם הביטוח הלאומי שהועברה לעיונה, ומכל מקום, לא נמצאה בחוות דעתה כל אינדיקציה לקושי לאמוד את צרכיו של המבקש.
4. בקשת רשות הערעור שלפנינו מופנית כנגד שתי החלטותיו של בית משפט קמא. המבקש סבור כי שומה היה על בית המשפט דלמטא להיעתר, מלכתחילה, לבקשתו למנות פסיכיאטר. לשיטתו, נכותו הרפואית נקבעה, אמנם, לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים; אולם את צרכי שיקומו יש לקבוע בגדר סעיף 6א' לחוק. המומחית מטעם בית המשפט בתחום השיקום מונתה, כך טוען המבקש, מכוח סעיף 6א', במסלול המקביל ל"מסלול הנכות" לפי סעיף 6ב', ומשכך לא היתה מניעה למנות אף את המומחה המבוקש לפי סעיף 6א' לחוק.
עוד מוסיף המבקש וטוען לעניין זה, כי המומחית מטעם בית המשפט היתה רשאית לדרוש את בדיקתו על ידי פסיכיאטר, וזאת מכוח תקנה 9 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986 (להלן: תקנות הפיצויים).
המבקש יוצא אף כנגד החלטתו השנייה של בית המשפט. הוא טוען כי השופטת נמנעה מלהסיק מן החומר הראייתי שהונח לפניה את המסקנה המשפטית המתבקשת, לאמור: כי חלה החמרה משמעותית במצבו, המצדיקה הבאת ראיות לסתור את חוות דעת הביטוח הלאומי. החמרה זו נלמדת, כך נטען, מתצהיר בנו של המבקש, ומהשוואת חוות דעת המומחה מטעם הביטוח הלאומי, לכרטיס הטיפולים הנפשיים העדכני של המבקש. בנוסף סבור המבקש, כי לא היה מקום לדחות את בקשתו החלופית. לטענתו, עיון בחוות דעת המומחית מלמד כי זו לא הסתמכה על חוות דעת מומחה הביטוח הלאומי ועל מסמכי הטיפול הפסיכיאטריים; כי אין היא יודעת כיצד משפיעות בעיותיו הנפשיות של המבקש על צרכי שיקומו; וכי היא זקוקה, לפיכך, לסיוע מומחה.
המשיבים מצידם סבורים כי דין הבקשה להדחות. בתגובתם הם חוזרים בפירוט על טענותיהם, אשר נתקבלו, בעיקרן, על ידי בית משפט קמא כמפורט בהחלטותיו.
5. לאחר שבחנתי בעיון את טענות הצדדים, את החלטות בית משפט קמא ואת שאר החומר שהונח בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות על כל ראשיה.
הבקשה למנות פסיכיאטר על מנת שיבדוק את המבקש, ויתייחס למצבו הנפשי בעקבות התאונה ולתפקודו וצרכיו עקב כך, היא בקשה למינוי מומחה לפי סעיף 6א' לחוק. דרך זו אינה פתוחה בפני המבקש: משנקבעה למבקש, על ידי המוסד לביטוח לאומי, דרגת נכות בתחום הפסיכיאטרי, מחייבת קביעה זו, כאמור בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים, וניתן לתקוף אותה רק בדרך המותווית בסעיף, לאמור באמצעות הגשת בקשה להבאת ראיות לסתירתה. בקשה כזו לא הוגשה וממילא לא היה מקום למנות מומחה בתחום זה.
6. המבקש אינו יכול להיבנות אף מתקנה 9 לתקנות הפיצויים. טענתו של המבקש לעניין זה היתה, כזכור, כי בקשת המומחית מטעם בית המשפט להסתייע בחוות דעת פסיכיאטרית נסמכה על תקנה זו, ולפיכך צריך היה להיעתר לה.
תקנה 9 לתקנות הפיצויים קובעת, אמנם, בסעיף קטן (א) כי "המומחה רשאי לדרוש מהנפגע לעמוד לבדיקה רפואית או אחרת..."; אולם אין בה כדי להקנות למומחה סמכות לדרוש בדיקה שאינה קשורה לתחום מומחיותו או קבלת חוות דעת של מומחה רפואי אחר. כך, מקריאת שאר התקנות עולה בבירור כי המומחה אינו רשאי להיחשף לחוות דעת רפואית אחרת (תקנה 8(א) לתקנות הפיצויים), קל וחומר שאין הוא רשאי לדרוש חוות דעת כזו ("המומחה" - כך קובעת תקנה 9(ב) - "...רשאי... לדרוש מבעלי הדין מסמכים קיימים שלא הומצאו לו והדרושים לצורך מילוי תפקידו על פי ההחלטה שלפיה התמנה, ובלבד שלא ידרוש ולא יקבל מהם חוות דעת רפואית").
למותר לציין כי תקנה 9 לא נועדה ליצור מסלול העוקף את ההסדר הקבוע בסעיף 6ב לחוק הפיצויים: מומחה בית המשפט אינו יכול לקבל לעיונו חוות דעת פרטית או לבקש את מסמכי המוסד לביטוח לאומי, ובוודאי שאין הוא יכול לדרוש חוות דעת פסיכיאטרית, בתיק בו קיימת קביעה בתחום זה של המוסד לביטוח לאומי.
7. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא לדחות את בקשתו הנוספת של המבקש על שתי חלופותיה.
טענת המבקש לפיה חלה במצבו הנפשי החמרה, המצדיקה להתיר לו הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, נבחנה ונידונה בהרחבה על ידי הערכאה דלמטה. בית המשפט השווה באופן יסודי בין המסמכים הרלבנטיים, ומצא כי אין שוני של ממש בין תלונותיו של המבקש, כפי שתועדו בחוות דעת המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי מטעם הביטוח הלאומי, לבין אלה שתועדו בכרטיס הטיפולים הנפשיים העדכני שבתיק המבקש, המתנהל במרפאה לבריאות הנפש בקופת חולים, ובחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט. מסקנת בית משפט קמא, לפיה לא ניתן להסיק ממסמכים אלה, ולו לכאורה, על שינוי מהותי שחל במצבו הנפשי של המבקש, מאז נקבעה נכותו הפסיכיאטרית על ידי הועדה הרפואית, מבוססת היבט. לאור האמור, ומשלא מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות, לא קיימת הצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, לפי סיפת סעיף 6ב' לחוק הפיצויים.